<h1>ראב"ן — שבועות</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[ואין מיעוט אחר מיעוט וכו' [ז':]. יש מקשין] דבחד דוכתא דרשינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואית דוכתא דאמרינן שינה עליו הכתוב לעכב וממעט. ונראה לי היכא דלא דמי מיעוטי אהדדי בקריאתן דרשינן להו באין מיעוט אחר מיעוט אלא וכו' כגון או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה ואמרינן כי יגע דבר מגע אין דלאו בר מגע לא למעוטי נבלת עוף טהור ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות עוף טהור, אבל אם שוין בקריאתן כגון אשר לו [יומא נ"א:] (דבר אל) [דפר של] אהרן וכגון במכסת תכוסו [פסחים ס"א.] דרשינן להו בשינה הכתוב לעכב כי ליכא אלא חד [דלא] איצטרך, אבל אי איכא תרי או תלת או יותר דלא צריכי אע"ג דלא שוו בקריאתן דרשינן להו באין מיעוט אחר מיעוט ומרבינן כדתנן בפרק קמא דסנהדרין [ט"ו.] והקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה חד לגופיה כהן ולא ישראל ואידך כולהו הוי מיעוט אחר מיעוט ומרבינן ט' ישראל וכהן.
<h2>דף יט.</h2>
מתני' [שבועות ל"א.] ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד ואמרי לאפוקי מאי רב פפא אמר לאפוקי מלך ורב אחא אמר לאפוקי משחק בקוביא ומסקנא מ"ד מלך אבל משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דפסלוה. ויש מקשין מדקאמר משחק בקוביא מדאורייתא מיחזא חזי מכלל דמלך לא חזי מדאורייתא, והאמרינן בסנהדרין בפרק כ"ג [י"ט.] מלכי ישראל מ"ט אלא משום מעשה דינאי אין אבל מדאורייתא לא. ונ"ל דלא קשיא דהתם אדינא קאי כדאמר ל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתב בית דוד דינו לבקר משפט וכו' עד ומלכי ישראל מאי טעמא משום מעשה דינאי [אבל] בעדות לא אזלי לא מלכי ישראל ולא מלכי בית דוד קמי ב"ד להעיד דאפילו אם רוצין למחול על כבודו ולילך ולהעיד אין כבודו מחול ולא מקבלינן סהדותייהו שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך שלא תזלזל בו הילכך מדאורייתא לא חזי לאסהיד, ורב פפא דאמר לאפוקי מלך מתני' הכי משמע ליה ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד מן התורה וכבר תנא בכשרין ולא בפסולין וראויין להעיד מן התורה לאפוקי מלך שאינו ראוי לבוא להעיד משום שום תשים, ורב אחא סבר בראויין להעיד מדרבנן לפי שאינו עוסק בישובו של עולם והיינו דקאמר מ"ד משחק בקוביא כ"ש מלך דלא חזי מדאורייתא משום שום תשים והוי בכלל בכשירין ולא בפסולין, ובהא שמעתא נמי אמרינן האי צורבא מרבנן דידע ליה סהדותא לא אזיל קמי דיינא דזוטרא מיניה וכ"ש מלך.
<h2>דף כד.</h2>
[ואם אמר] איני נשבע [שבועות ל"ט.] פוטרין אותו מיד, כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו וכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו, וכן כל דבר שמקבל עליו בפני בית דין ולאחר כך נגמר הדין אינו יכול לחזור בו כדתנן [סנהדרין כ"ד.] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' אינו יכול לחזור בו ומוקמינן לה לאחר גמר דין וגמר דין הוא שפטרום בית דין מלפניהם שפסקו דינן ולגבי חיוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה פטור [אתה] נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין להן עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות, אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול וכן דור לי בחיי ראשך כל זמן שלא נשבע לא נפטרו מן הדין אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור, הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו לדינו ואמרו צא תן לו נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור. ופוטרין, שתי לשונות משמע לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו' [משלי י"ז] וכמו פטר רחם דמתרגם פתח ולדה, ולשון תלמיד הנפטר מרבו וכשנפטרין מלפניך יהיו בעיניך כזכאין. והא דאמרינן בפ' המפקיד [ל"ד.] אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מהדר קא הדר ביה וכו', מיירי כשחזר בו כל זמן (שיש בו) [שישבו] ההוא ב"ד בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקבלת שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני ב"ד ממקנה בפני עדים דאמרינן [ב"ב קי"ד.] קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין אבל גמרו העניין והתחילו בענין אחר כלומר בדבר אחר אין יכול לחזור בו והילכתא כוותיה, מקבל בפני ב"ד נמי כל זמן שב"ד עוסקין בו יכול לחזור נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ"ע שכתבו שהקשה ר' על המפרשים [כן] כי לאחר גמר דין שבועה היה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו, ותימה לי על חכם כמותו וכי פליג ר' מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר' מאיר לא פליג אלא אמהימן עלי אבא וכולם בין לדין בין לעדות דגמר דין הוא פתיחת הדין ופסקו ולא שייך כאן שבועה וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה הוא הילכך אמר ר' מאיר אע"ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דאמר ר' מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי ב"ד אלמא בדור לי פליג ר"מ ולא בשבועה מפי ב"ד. וכן עבדי גנבת וכו' [ב"ב קכ"ח.] עד רצונך שתשבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע ומוקמינן לה כחכמים דלר' מאיר יכול לחזור בו, והא נמי לאו שבועת ב"ד הוא אלא איהו מטילה עליו דאין נשבעין על העבדים הילכך לאו שבועה הוא לר"מ ויכול לחזור בו, ולר' מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי שאמר לו השבע [לא] נכריח זה ליתן לו ממונו ויכול לומר משטה אני בך. וא"ת האיך יניחו לו ב"ד לישבע כיון דיכול לחזור בו, איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר' מאיר ובמחול לך לא אמר ר' מאיר חוזר הואיל ותפיש, ולרבנן כיון דקיבל עליו [ב]ב"ד דאמר ליה השבע וטול או דור בחיי ראשך וטול הוה ליה כשבועת הדיינין ונוטל ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר דכיון דהוי כשבועת הדיינין ושקיל בה לא הוי גמר דין עד דמישתבע וקודם גמר דין יכול לחזור. ובימי ר' מאיר לא ניתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר' אבא לפיכך [אמר רצונך] השבע וטול, דאי ניתקנה שבועת היסת וחייבו ב"ד לנשבע שבועת היסת שקנאו והפכה על התובע מאי רצונך בעל כורחיה מהפך כדאמרינן [מ"א.] בדרבנן מהפכינן, ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי מאי היא דקאמר מה קמ"ל טובא קמ"ל דנשבעין שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה, אלא ודאי מדקאמר מאי קמ"ל וכו' ש"מ דהא השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דהוא שבועת ב"ד אלא כדקתני רצונך השבע וטול שהוא מטילה עלי' ולא ב"ד דבשבועת ב"ד לא אמר ר' מאיר חוזר כדאמר[ן] לעיל עד שיקבל עליו שבועה מפי ב"ד ואם נשבע מפי ב"ד אינו חוזר. ורבינו שלמה נ"ע נמי פירש כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת, וראייתו מהא לקח הימנו ערב שביעית [מ"ח:] ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין] מגלגלין הא שאר שני שביעית (אין) מגלגלין, ואם איתא דהוה היסת אז אמאי מגלגלין בלא שותפות ואריסות לישתבע אמלוה, אלא ודאי לא הוה תקנה בימי תנאים, וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים ומיהו סברא (דאמ' א"ל) [דאמרינן מ"ו.] בהא פליגי ר' יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנתא לשכיר בדאורייתא בדרבנן כגון שבועת היסת לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו', ומפרש הא דלוה הימנו ערב שביעית וכו' שמגלגלין שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלואה שהיא שבועת היסת אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתא לדחביבי דאם איתא לדחביבי דהא [קאמרינן] ש"מ דמגלגלין בדרבנן ואם איתא דמגלגלין שבועת שותף אטו הלואה הו"ל למידחיה דבשבועת הלואה דאורייתא מיירי כגון שהודה במקצת אלא ע"כ שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין שלא ניתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית כנגד השכיר ומשום דטרוד בפועלין שדיוה אשכיר אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן. והיכא דקיבל קרוב או פסול לדין או לזכות וקנו מידו אפילו לפני גמר דין אינו יכול לחזור, ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי זצ"ל דאקשה קנין דברים הוא, ומדקשי ליה הכי הבנתי כי פירושו וקנו מידו שהקנה שלא לחזור בו וזהו קניין דברים, ואני אומר וקנו מידו הוא שהקנה לעשות כאשר ידין או יעיד הן לחיוב הן לפטור דלאו קנין דברים הוא אלא ממון הילכך אין לאחר קנין כלום דאפילו קיבלו לפסול כבי תרי בקנין אינו יכול לחזור אפילו לפני גמר דין. והאי עבדי גנבת וכו' בהכי מיירי דהחזיק בו ג' שנים ולהכי אין יכול להוציאו ממנו אא"כ נשבע מה שהטיל עליו, לא החזיק בו ג' שנים בלא שבועה היה מוציאו ממנו שאין יכול לומר אתה מכרתו לי אלא בראייה ולמה לאישתבועיה בע"כ לאפקיה מיניה.
